Par Eshkol Nevo (Israël). Né d’une famille d’émigrés russes et polonais, ayant grandi entre Israël et les États-Unis, Eshkol Nevo est aujourd’hui écrivain et professeur d’écriture créative. Il a notamment publié Le Cours du jeu est bouleversé (Gallimard) : le roman suit les parcours de quatre amis, qui voient leurs désirs et leurs rêves rattrapés par la vie. Avec humour et une grande justesse de ton, l’auteur replace, dans un Israël contemporain, une réflexion sur la fragilité de nos existences et la beauté de l’amitié.
Dans quelle mesure vos livres sont-ils autobiographiques ?
Naguère, je savais répondre à ce genre de questions. Autrement dit, je savais que je mentais de manière éhontée en répondant à cette question pour protéger mes proches et moi-même. Mais je connaissais aussi la vérité. La vérité qui veut qu’il y a, et qu’il y a toujours eu, des aspects biographiques dans mes ouvrages d’imagination et qu’en général je les attribue à des personnages féminins afin de tromper l’ennemi.
Au fil des années, cela s’est compliqué. Car que fait-on, par exemple, d’un ouvrage qui prédit des événements de notre vie ? On aura livré une histoire fallacieuse. Excessive. Et, une année après la parution du livre, cela se déroule dans la réalité. Dira-t-on que c’est autobiographique ?
Et qu’en est-il des récits « des coulisses » que je raconte lors de rencontres avec mes lecteurs ? Ces anecdotes censées révéler l’expérience personnelle qui a engendré l’écriture. Ces récits sont devenus si fignolés devant mon public que je ne sais déjà plus s’ils sont authentiques ou non.
Sans parler du glissement progressif de la mythomanie dans la vie privée, non littéraire.
Je me rends auprès d’un ami hospitalisé à Tel Hashomer, à Tel-Aviv. Nous bavardons. Jadis, je lui confiais mes états d’âme. Aujourd’hui, je lui brode des anecdotes bien ficelées. Et je constate dans son regard marqué par la chimiothérapie qu’il sait que je lui débite des anecdotes bien ficelées, alors qu’il souhaite, et qu’il a besoin, que je lui raconte quelque chose d’autre qui ne soit pas léché. Qui n’ait pas un début, un milieu et une saillie.
Mais je ne puis déjà plus m’en empêcher. Tout ce qui m’arrive dans la vie réelle est retravaillé, dès que cela se produit, en une bonne histoire que je pourrais raconter à un moment ou à un autre. Lors d’une rencontre avec mes lecteurs. Au cours d’une interview. Dans une conversation à l’hôpital avec un ami malade qui ferme les yeux au beau milieu de mon bavardage, me serre la main et me dit : « Ça ne te dérangerait pas si on se taisait un peu, maintenant ? »
Traduit de l’hébreu par Jean-Luc Allouche.
Version originale
עד כמה הספרים שלך אוטוביוגרפיים? (biographical lies)
פעם ידעתי לענות על השאלה הזה. כלומר, ידעתי שאני משקר במצח נחושה כשאני עונה על השאלה הזו כדי להגן על האנשים הקרובים עלי ועל עצמי. אבל ידעתי גם את האמת. והיא שיש, ותמיד היו, פיסות של ביוגרפיה בתוך הספרים הבדיוניים שלי, ושבדרך כלל, אני מעניק אותן לדמויות הנשיות, כדי להטעות את האויב.
עם השנים דברים החלו להסתבך. כי מה עושים, למשל, עם ספר שניבא את החיים שלך? כתבת סיפור מופרך. קיצוני. ושנה לאחר הספר הוא התרחש במציאות. זה נחשב אוטוביוגראפי?
ומה עם כל סיפורי "מאחורי הקלעים" שאני מספר במפגשים עם קוראים? אלו שאמורים לחשוף את החוויה האישית שהובילה לכתיבה. הסיפורים האלה השתכללו מול קהל עד כדי כך, שאני כבר לא זוכר אם הם אותנטיים או לא.
שלא לדבר על הזליגה של הכזבנות אל תוך החיים האישיים, הלא ספרותיים.
אני נפגש עם חבר שמאושפז בתל השומר. אנחנו יושבים לדבר. פעם הייתי מספר לו מה עובר עלי. היום אני מספר לו אנקדוטות עשויות היטב. ואני רואה בעיני-הכימותרפיה שלו שהוא יודע שאני מספר לו אנקדוטות עשויות היטב ורוצה, וצריך, שאספר לו משהו אחד שאינו משויף. שאין לו התחלה, אמצע ופואנטה.
אבל אני כבר לא יכול אלא. כל מה שקורה לי בחיים האמיתיים מעובד, מרגע שהוא קורה, לסיפור טוב שאוכל לספר מתישהו. במפגש עם קוראים. בראיון. בשיחה בבית חולים, עם חבר חולה שעוצם את עיניו באמצע הדברים שלי, מחזיק בידי ושואל: זה יהיה בסדר אם נשתוק קצת עכשיו?
